על השעמום (או: הורות בימי קורונה)

בשבוע האחרון אני כמעט ולא מפעילה את הילדים. כן, ממש כך. למרות שביום הראשון לקייטנת הקורונה תכננתי לו"ז מדוקדק, לאט לאט הרגשתי שהם פחות ופחות רוצים בכך, והלו"ז התמסמס לו. נשארו כמה עוגנים קבועים בלו"ז, כמו שיעור יוגה אחרי השנ"צ, טיול קבוע בחוץ (נכון לכתיבת שורות אלה עדיין מותר), זמנים קבועים לארוחות ונשנושים, אבל רוב היום פנוי מ"משימות".

במהלך השבועיים האלה הופגזתי בקבוצות השונות באין סוף רעיונות ליצירה, הצגות, מערכי מפגש בנושא האביב ופסח והקורונה, משחקים שונים שאפשר ליצור עם הילדים ואז לשחק.. ומה לא! באמת, ההסגר הזה הוציא מכולם את המיטב, אני גיליתי שחלק מחברותי הטובות ביותר הן בכלל גננות-על במסווה! והילדים עסוקים ומועסקים.

אבל לנו כמשפחה זה לא כל כך התאים.

אני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב כאן קצת על התפיסה שלי לגבי ילדים, הפעלות, משחקים ושעמום – ועכשיו זה תזמון מצוין.

צריכת תוכן אובססיבית
Photo by Evert van Duijn on Unsplash

צריכת תוכן אובססיבית

זה לא סוד שעם כניסת הסמארטפונים והטכנולוגיה לחיינו אנחנו נמנעים משעמום בכל מחיר. בכל המתנה ולו הקצרה ביותר אנחנו מיד שולפים, מתעדכנים, גוללים.

במקביל, אנחנו צורכים תכנים ללא הכרה בכל הפלטפורמות האפשריות, בכל זמן נתון. בזמן נהיגה ובישולים מקשיבים לפודקאסטים או לרדיו, בזמן שאנחנו עם הילדים אנחנו מתעדכנים בפייסבוק ובטוויטר, בזמן ארוחת צהריים צופים ביוטיוב או סרטוני טד, כשמקפלים כביסה נטפליקס… בקיצור, היום שלנו עמוס בתכנים.

ההמנעות שלנו מזמנים מתים וצריכת התוכן האובססיבית מונעת משני גורמים שמזינים זה את זה:

  • חוסר היכולת שלנו לשאת שעמום
  • תרבות ה- hustle – תרבות העבודה הקשה בכל מחיר. עליה ארחיב בפוסט נפרד בהמשך. לחצו כאן לפוסט על תרבות ה-hustle
המנעות משעמום
Photo by Majid Gheidarlou on Unsplash

המנעות משעמום

התרגלנו לפחד מן השעמום. השעמום הוא תחושה לא נעימה שאנחנו מנסים לסלק מאיתנו ברגע שהיא מופיעה. אנחנו לא רוצים להתמודד איתה אלא להרחיק אותה.

גם כהורים אנחנו חרדים משעמום אצל ילדים – כשהם משועממים הם מציקים לנו, מציקים לאחים, מתחילים להרוס את הבית… ואנחנו כהורים מיד מנסים להפיג את השעמום הזה.

הרבה פעמים זאת הנקודה שבה נשאף להוציא את הילדים לטיול, לגינה, לחבר. ועכשיו כשאפשרויות האלה כבר לא כל כך קיימות, הורים רבים משתדלים למלא את הזמן של הילדים בפעילויות כדי להימנע מהשעמום.

יתרונות השעמום
Photo by Johannes Groll on Unsplash

יתרונות השעמום

אבל למעשה לשעמום יש יתרונות רבים! במחקרים אחרונים הוא מקושר לפיתוח כישורים קוגניטיביים, ויש לשעמום תפקיד חשוב בפיתוח כישורי היצירתיות, קבלת החלטות ופתרון בעיות.

ג'.ר.ר. טולקין סיפר בראיון שהרעיון של ההוביט עלה במוחו בזמן שהשתעמם עד אימה בבדיקת מבחנים של תלמידים, וכך מתוך השעמום נולדה לה קלאסיקה ספרותית.

לא סתם אומרים שהרבה רעיונות טובים מגיעים בזמן המקלחת – זה המקום היחיד שאנחנו לגמרי לבד בו, בלי גירויים חיצוניים. אחרי שסיימנו לקרוא את האריזות של בקבוקי השמפו, נשארנו רק עם עצמנו ועם המים. אפילו גאונים כמו ארכימדס צריכים מפעם לפעם זמן פנוי לבד עם המחשבות שלהם כדי להגיע להברקות. 

גם אני מוצאת שהמון רעיונות טובים שלי מגיעים בזמן פעילות גופנית, או סתם בזמן שאני יושבת עם עצמי. אני אולי לא ארכימדס או ג'.ר.ר. טולקין אבל בעולם הפרטי והקטן שלי יש לי כמה רעיונות טובים. 🤓 ורובם הגיעו בזמן ריצה, או בזמנים מתים אחרים.

השעמום טוב גם לנו, וגם לקטנים. אין צורך לפחד משעמום שלהם. בתור אמא מינימליסטית שדוגלת בשעמום אני יכולה להבטיח לכם שראיתי במו עיניי כיצד השעמום היטיב עם ילדיי. כשאני נותנת להם להשתעמם אני רואה את הפתרונות שהם מייצרים לעצמם – משחקי עומק נהדרים. מאחר ואין לנו המון משחקים בבית, הם גם נאלצים למצוא פתרונות לחפצים שאין להם – והם עושים זאת נהדר! אם חסר להם משהו למשחק הם יכולים לבנות אותו, לדמיין אותו, או למצוא פתרון אחר. והם תמיד מוצאים פתרונות נהדרים.

על השעמום
Photo by Mario Caruso on Unsplash

מה אני ממליצה לעשות?

ברמה האישית – לחבק את השעמום.

זה נכון, שעמום זאת לא תחושה נעימה. היא מציקה לנו בבטן ומגרדת לנו בראש, והאינסטינקט הראשוני שלנו הוא להילחם בה ולהחליף אותה במשהו אחר – לרוב חיצוני.

אבל האובססיה שלנו לצריכת תוכן מרחיקה אותנו מהכאן ועכשיו, אנחנו צורכים תוכן בכל כך הרבה פלטפורמות ובכל שלב ביום, זה גורם לנו גם להיות פחות סלקטיביים בתכנים שאנחנו צורכים. לדוגמה, לאחרונה התחלתי לנסוע ברכב בלי רדיו. פשוט אני והכביש. ובזמן הנסיעה המחשבות שלי נודדות ומטיילות באופן ספונטני. זאת תחושה נפלאה להיות עם הראש שלי!

ומה לגבי מדיטציה? אני מודה שעוד לא הצלחתי להכניס מדיטציה לחיי באופן שגרתי, אבל מי שיכול – זה בוודאי דבר מדהים. קיבלתי המון המלצות על אפליקצית Headspace ואני בהחלט מתכוונת להתנסות בה.

שעמום לילדים
Photo by Angelo Pantazis on Unsplash

ומה עם הילדים?

בשבועיים האחרונים יותר ויותר מצאתי שהילדים נסחפים לעולם המשחקים שלהם, ושאני לא רוצה להפריע להם בהפעלות שלי.

למעשה, 

אני מוצאת שרוב היום אנחנו פשוט עושים "כלום". 

ומתוך הכלום הזה הם מוצאים את עצמם ומוצאים פתרונות – ממציאים את עצמם מחדש. פתאום ממציאים משחק חדש עם המשחקים שכבר יש להם, פתאום מביאים חוברת צביעה וצבעים, פתאום מוצאים שימוש חדש לקופסת הקרטון שמסתובבת פה כבר שבועיים… 

בתור אמא לילדים קטנים אני מרגישה שהתפקיד שלי הוא לא לבדר ולהעסיק אותם, וגם לא ללמד אותם. אני פה כדי להיות מקום של ביטחון ורגיעה, אני מתווכת להם את המצב המוזר הזה ובכלל את העולם, והלמידה שלהם מגיעה באופן טבעי. הם לומדים ממני איך להתנהג ואיך להגיב למצבים שונים, אבל אין לי תוכניות דידקטיות עבורם. אני לא מלמדת באופן אקטיבי אלא אם יש דרישה מהצד שלהם.

אז אני לא מפעילה אותם, לא מוציאה משחקים חדשים, לא שולפת שפנים מהכובע ברגעים מתים – והם לא מצפים לכך. אין להם ציפיה שאמא "תציל" אותם מהשעמום ותספק בידור לכל המשפחה, זאת פשוט לא אפשרות עבורם. ולכן הם נאלצים להיות יצירתיים ולמצוא בעצמם איך להפיג את השעמום.

והם עושים את זה כל כך יפה! כן, לפעמים הם עושים דברים שפחות מוצאים חן בעיניי, כמו לצייר על הקירות או להדביק פלסטלינה לרצפה. אבל אני נושמת נשימה עמוקה ונזכרת שזה רק צד אחד של המטבע, ובצד השני אני פשוט מתמוגגת מלהתבונן בהם משחקים, ממציאים, פותרים, ומשכללים את יכולות הדמיון שלהם!

הבוקר מעיין (בן 3 וארבעה חודשים) שיחק לבד ב"מפרץ ההרפתקאות" במשך שעתיים. הוא בנה בית ענקי ממגנטים עם מגלשות, הבית של הכלבים. הכלבים נכנסו לבית ואז יצאו ממנו למשימות שונות. לא היו לו מכוניות לכלבים, אז הוא בנה מכוניות מהמגנטים. בכל מקום שאליו הגיעו הכלבים הוא בנה את המשימה הבאה. ובכל פעם שהיה חסר לו משהו למשחק – הוא יצר אותו לעצמו. המשחק שלו היה כל כך מפורט ומרתק עבורו, שלא הצלחתי לנתק אותו מהמשחק גם כשרציתי. אם היום שלו היה מלא בהפעלות יזומות, מתי הוא היה מספיק לשחק משחק עומק ולפתור כל כך הרבה בעיות? 


ספרו לי בתגובות מהי עמדתכם לגבי השעמום – האם גם אתם מרגישים שאתם צורכים תוכן ללא היכר? הייתם רוצים להיות יותר סלקטיביים? והאם גם אתם חוששים משעמום אצל הילדים?
ואם נהניתם מהפוסט הזה אני בטוחה שתיהנו גם מהפוסט הבא בסדרה שיעסוק בתרבות ה-hustle. מומלץ להירשם לניוזלטר כדי לא לפספס.

הרשמה לניוזלטר:

17 תגובות

  1. מאמצת את נעמדה שלך על שעמום, וחושבת שאולי עולה מכאן ששעמום זה העיניין החדש….

  2. הי אפי! תודה על התזכורות… אצלנו בבית עם ארבעה, גיליתי שמאד עוזר ומתאים לאופי שלי לתכנן את סדר היום. כשגילינו שהם רוצים עשייה אחר ממה שתכננו, זרמנו איתם. אצלנו הזמן של המשחק החופשי הוא כשאנחנו אומרים להם לצאת לגינה (מזל שיש גינה) כשאנחנו מותשים מהם קצת… (הרבה). מרגישה שאת צודקת ויש מקום לתת להם להשתעמם. התקופה הזו עושה זום עצום על בעיות ואתגרים שהיו בחיים גם לפני. אני יודעת שאני מחוברת הרבה יותר לפלאפון (וגם לפני כן הייתי בבעיה) כי זו הדרך שלי להשאר בקשר עם חברות והתקשורת הזו עכשיו היא חבל הצלה כשאי אפשר להפגש…

    1. האמת שגם לי מאוד נוח כשהיום מסודר – אני כן השארתי אותו מסודר וכפי שציינתי יש עוגנים קבועים, אבל הרבה פחות מדוקדק מהלו"זים שאמהות רבות פרסמו בתחילת התקופה.. הדגש שלי זה באמת על פחות להפעיל אותם ויותר לתת להם להיות ולגלות, אבל לא לחיות בכאוס – לא להשאיר בחוסר ודאות.
      ואני מתחברת למה שאמרת – גם לתחושה שהתקופה עושה זום (משחק מילים מכוון) לקשיים שהיו עוד קודם וגם לחיבור יתר לפלאפון בשגרה ועכשיו בכלל…. חסר לי עוד יותר הקשר האנושי עם מבוגרים ואני ממש מחפשת אותו.
      נעבור גם את זה.❤️

    1. היי מיכל!
      אני אספר לך מה אני עושה, ומה אני חושבת שעשוי לעזור. אני לא יודעת כמה מסכים את מרשה אבל אולי תוכלי לקחת מזה.
      1. קצת מרפה ומשחררת:
      אצלי בשגרה, עד ימי הקורונה, היו צופים במסכים בערך שעתיים בשבוע-שבועיים.
      מאז הקורונה אני חייבת לאפשר להם יותר, גם כדי להצליח לעבוד או להירגע ולנוח, וגם כי באמת – הם בבית כל כך הרבה ימים ברצף, בקושי יוצאים החוצה, אין חברים, פארקים גינות… אי אפשר לצפות מהם להעסיק את עצמם 8 שעות ואי אפשר לצפות ממני לעשות את זה.
      אז אני רכה עם עצמי וסלחנית, מזכירה לעצמי שלמרות שהיו לי אידיאולוגיות כאלה ואחרות, לא קרה כלום אם הם יראו קצת יותר בתקופה הזאת. מדובר במשבר ברמה עולמית… העיקר שנצא מזה כמה שיותר מהר ושבצד השני של המשבר נישאר כולנו עם אנרגיות להמשיך. גם אם ראו שעה וחצי ביום מסך.
      2. כן- שעות קבועות למסך:
      כשיש משהו שכל כך שואב וממכר (הפסיביות הזאת והגירויים החזקים) – כאן כן צריך לתת לו"ז בעיניי, למי שצריך את זה. זה יכול להיות הצלה.
      השארתי להם תזמונים ברורים למסך, שני פרקים אחרי ארוחת בוקר, הגדול רואה בזמן שהקטן ישן צהריים, ולפני ארוחת ערב גם רואים שני פרקים.
      אז כשהוא תמיד יודע מתי זה יגיע, ומתי יהיה עוד – זה נותן תחושת שליטה. וכשהוא מבקש ממני כשלא בזמן הנכון אני או מסבירה לו מתי הוא יוכל לראות (ואם הוא בוכה אז מנחמת אותו… גם זה קורה.) ומציעה פעילות חלופית (כי באמת אני לא מצפה מהם למאה אחוז תעסוקה עצמית), או שאם יש לי מצב רוח אפשר גם לדון בזה ולהחליף – יראה עכשיו במקום לפני ארוחת הערב.

      מקווה שעזרתי במעט.

      1. חייבת לציין שהילדה מעסיקה את עצמה הרבה יותר משחשבתי … אני הרבה יותר רגועה. כמובן שאני משחקת איתה ועושה איתה פזלים וכאלה אבל היא מעסיקה את עצמה הרבה יותר. תודה רבה ! העצות האלו הגיעו בדיוק בזמן

  3. אני כבר שנים שולחת אנשים להשתעמם.
    בלי סלולארי , בלי אנשים, בלי משימות. פשוט להשתעמם.
    שעמון זו הדלת ליצירתיות שרוב האנשים מפספסים

  4. נפלא! מאד נהנתי לקרוא, והסכמתי מאד. לגבי הילדים – אני חושבת שאחד הדברים המאתגרים הוא לנתק את התלות שבה אנחנו אחראים על הפגת השעמום שלהם. במקרים רבים הם רואים בנו, ההורים, את האחראים, וזה גם מקור להמון מניפולציות, נדנודים. בעיקר כשאנחנו מנסים לשבור דפוסים שכבר קיימים במשך שנים ורוצים לשנות.

    1. מסכימה איתך. וזה שהם רואים אותנו כאחראיים על הפגת השעמום שלהם ממש לא אומר שזה נכון שגם אנחנו נחשוב כך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצה עוד מינימליזם?

כדאי להירשם לניוזלטר. אני שולחת עדכון אחת לשבועיים.

רוצה עוד מינימליזם?

כדאי להירשם לניוזלטר!

אני שולחת עדכון אחת לשבועיים. בלי ספאם.