על השעמום (או: הורות בימי קורונה)

בשבוע האחרון אני כמעט ולא מפעילה את הילדים. כן, ממש כך. למרות שביום הראשון לקייטנת הקורונה תכננתי לו"ז מדוקדק, לאט לאט הרגשתי שהם פחות ופחות רוצים בכך, והלו"ז התמסמס לו. נשארו כמה עוגנים קבועים בלו"ז, כמו שיעור יוגה אחרי השנ"צ, טיול קבוע בחוץ (נכון לכתיבת שורות אלה עדיין מותר), זמנים קבועים לארוחות ונשנושים, אבל רוב היום פנוי מ"משימות".

במהלך השבועיים האלה הופגזתי בקבוצות השונות באין סוף רעיונות ליצירה, הצגות, מערכי מפגש בנושא האביב ופסח והקורונה, משחקים שונים שאפשר ליצור עם הילדים ואז לשחק.. ומה לא! באמת, ההסגר הזה הוציא מכולם את המיטב, אני גיליתי שחלק מחברותי הטובות ביותר הן בכלל גננות-על במסווה! והילדים עסוקים ומועסקים.

אבל לנו כמשפחה זה לא כל כך התאים.

אני כבר הרבה זמן רוצה לכתוב כאן קצת על התפיסה שלי לגבי ילדים, הפעלות, משחקים ושעמום – ועכשיו זה תזמון מצוין.

צריכת תוכן אובססיבית

זה לא סוד שעם כניסת הסמארטפונים והטכנולוגיה לחיינו אנחנו נמנעים משעמום בכל מחיר. בכל המתנה ולו הקצרה ביותר אנחנו מיד שולפים, מתעדכנים, גוללים.

במקביל, אנחנו צורכים תכנים ללא הכרה בכל הפלטפורמות האפשריות, בכל זמן נתון. בזמן נהיגה ובישולים מקשיבים לפודקאסטים או לרדיו, בזמן שאנחנו עם הילדים אנחנו מתעדכנים בפייסבוק ובטוויטר, בזמן ארוחת צהריים צופים ביוטיוב או סרטוני טד, כשמקפלים כביסה נטפליקס… בקיצור, היום שלנו עמוס בתכנים.

ההמנעות שלנו מזמנים מתים וצריכת התוכן האובססיבית מונעת משני גורמים שמזינים זה את זה:

• חוסר היכולת שלנו לשאת שעמום
• תרבות ה- hustle – תרבות העבודה הקשה בכל מחיר. עליה ארחיב בפוסט נפרד בהמשך. לחצו כאן לפוסט על תרבות ה-hustle

המנעות משעמום

התרגלנו לפחד מן השעמום. השעמום הוא תחושה לא נעימה שאנחנו מנסים לסלק מאיתנו ברגע שהיא מופיעה. אנחנו לא רוצים להתמודד איתה אלא להרחיק אותה.

גם כהורים אנחנו חרדים משעמום אצל ילדים – כשהם משועממים הם מציקים לנו, מציקים לאחים, מתחילים להרוס את הבית… ואנחנו כהורים מיד מנסים להפיג את השעמום הזה.

הרבה פעמים זאת הנקודה שבה נשאף להוציא את הילדים לטיול, לגינה, לחבר. ועכשיו כשאפשרויות האלה כבר לא כל כך קיימות, הורים רבים משתדלים למלא את הזמן של הילדים בפעילויות כדי להימנע מהשעמום.

יתרונות השעמום

אבל למעשה לשעמום יש יתרונות רבים! במחקרים אחרונים הוא מקושר לפיתוח כישורים קוגניטיביים, ויש לשעמום תפקיד חשוב בפיתוח כישורי היצירתיות, קבלת החלטות ופתרון בעיות.

ג'.ר.ר. טולקין סיפר בראיון שהרעיון של ההוביט עלה במוחו בזמן שהשתעמם עד אימה בבדיקת מבחנים של תלמידים, וכך מתוך השעמום נולדה לה קלאסיקה ספרותית.

לא סתם אומרים שהרבה רעיונות טובים מגיעים בזמן המקלחת – זה המקום היחיד שאנחנו לגמרי לבד בו, בלי גירויים חיצוניים. אחרי שסיימנו לקרוא את האריזות של בקבוקי השמפו, נשארנו רק עם עצמנו ועם המים. אפילו גאונים כמו ארכימדס צריכים מפעם לפעם זמן פנוי לבד עם המחשבות שלהם כדי להגיע להברקות. 

גם אני מוצאת שהמון רעיונות טובים שלי מגיעים בזמן פעילות גופנית, או סתם בזמן שאני יושבת עם עצמי. אני אולי לא ארכימדס או ג'.ר.ר. טולקין אבל בעולם הפרטי והקטן שלי יש לי כמה רעיונות טובים. 🤓 ורובם הגיעו בזמן ריצה, או בזמנים מתים אחרים.

השעמום טוב גם לנו, וגם לקטנים. אין צורך לפחד משעמום שלהם. בתור אמא מינימליסטית שדוגלת בשעמום אני יכולה להבטיח לכם שראיתי במו עיניי כיצד השעמום היטיב עם ילדיי. כשאני נותנת להם להשתעמם אני רואה את הפתרונות שהם מייצרים לעצמם – משחקי עומק נהדרים. מאחר ואין לנו המון משחקים בבית, הם גם נאלצים למצוא פתרונות לחפצים שאין להם – והם עושים זאת נהדר! אם חסר להם משהו למשחק הם יכולים לבנות אותו, לדמיין אותו, או למצוא פתרון אחר. והם תמיד מוצאים פתרונות נהדרים.

מה אני ממליצה לעשות?

ברמה האישית – לחבק את השעמום.

זה נכון, שעמום זאת לא תחושה נעימה. היא מציקה לנו בבטן ומגרדת לנו בראש, והאינסטינקט הראשוני שלנו הוא להילחם בה ולהחליף אותה במשהו אחר – לרוב חיצוני.

אבל האובססיה שלנו לצריכת תוכן מרחיקה אותנו מהכאן ועכשיו, אנחנו צורכים תוכן בכל כך הרבה פלטפורמות ובכל שלב ביום, זה גורם לנו גם להיות פחות סלקטיביים בתכנים שאנחנו צורכים. לדוגמה, לאחרונה התחלתי לנסוע ברכב בלי רדיו. פשוט אני והכביש. ובזמן הנסיעה המחשבות שלי נודדות ומטיילות באופן ספונטני. זאת תחושה נפלאה להיות עם הראש שלי!

ומה לגבי מדיטציה? אני מודה שעוד לא הצלחתי להכניס מדיטציה לחיי באופן שגרתי, אבל מי שיכול – זה בוודאי דבר מדהים. קיבלתי המון המלצות על אפליקצית Headspace ואני בהחלט מתכוונת להתנסות בה.

ומה עם הילדים?

בשבועיים האחרונים יותר ויותר מצאתי שהילדים נסחפים לעולם המשחקים שלהם, ושאני לא רוצה להפריע להם בהפעלות שלי.

למעשה, 

אני מוצאת שרוב היום אנחנו פשוט עושים "כלום". 

ומתוך הכלום הזה הם מוצאים את עצמם ומוצאים פתרונות – ממציאים את עצמם מחדש. פתאום ממציאים משחק חדש עם המשחקים שכבר יש להם, פתאום מביאים חוברת צביעה וצבעים, פתאום מוצאים שימוש חדש לקופסת הקרטון שמסתובבת פה כבר שבועיים… 

בתור אמא לילדים קטנים אני מרגישה שהתפקיד שלי הוא לא לבדר ולהעסיק אותם, וגם לא ללמד אותם. אני פה כדי להיות מקום של ביטחון ורגיעה, אני מתווכת להם את המצב המוזר הזה ובכלל את העולם, והלמידה שלהם מגיעה באופן טבעי. הם לומדים ממני איך להתנהג ואיך להגיב למצבים שונים, אבל אין לי תוכניות דידקטיות עבורם. אני לא מלמדת באופן אקטיבי אלא אם יש דרישה מהצד שלהם.

אז אני לא מפעילה אותם, לא מוציאה משחקים חדשים, לא שולפת שפנים מהכובע ברגעים מתים – והם לא מצפים לכך. אין להם ציפיה שאמא "תציל" אותם מהשעמום ותספק בידור לכל המשפחה, זאת פשוט לא אפשרות עבורם. ולכן הם נאלצים להיות יצירתיים ולמצוא בעצמם איך להפיג את השעמום.

והם עושים את זה כל כך יפה! כן, לפעמים הם עושים דברים שפחות מוצאים חן בעיניי, כמו לצייר על הקירות או להדביק פלסטלינה לרצפה. אבל אני נושמת נשימה עמוקה ונזכרת שזה רק צד אחד של המטבע, ובצד השני אני פשוט מתמוגגת מלהתבונן בהם משחקים, ממציאים, פותרים, ומשכללים את יכולות הדמיון שלהם!

הבוקר מעיין (בן 3 וארבעה חודשים) שיחק לבד ב"מפרץ ההרפתקאות" במשך שעתיים. הוא בנה בית ענקי ממגנטים עם מגלשות, הבית של הכלבים. הכלבים נכנסו לבית ואז יצאו ממנו למשימות שונות. לא היו לו מכוניות לכלבים, אז הוא בנה מכוניות מהמגנטים. בכל מקום שאליו הגיעו הכלבים הוא בנה את המשימה הבאה. ובכל פעם שהיה חסר לו משהו למשחק – הוא יצר אותו לעצמו. המשחק שלו היה כל כך מפורט ומרתק עבורו, שלא הצלחתי לנתק אותו מהמשחק גם כשרציתי. אם היום שלו היה מלא בהפעלות יזומות, מתי הוא היה מספיק לשחק משחק עומק ולפתור כל כך הרבה בעיות? 

---

ספרו לי בתגובות מהי עמדתכם לגבי השעמום – האם גם אתם מרגישים שאתם צורכים תוכן ללא היכר? הייתם רוצים להיות יותר סלקטיביים? והאם גם אתם חוששים משעמום אצל הילדים?
ואם נהניתם מהפוסט הזה אני בטוחה שתיהנו גם מהפוסט הבא בסדרה שיעסוק בתרבות ה-hustle. מומלץ להירשם לניוזלטר כדי לא לפספס.