טוב, האמת שלהגיד שאני לא אוהבת את שיטת קון מארי לסידור הבית זה יהיה קצת מוגזם, אז למעשה אני חושבת שהרגע השתמשתי בקליק בייט הראשון שלי 😉
אין ספק, מארי קונדו עשתה המון טוב לעולם. היא עזרה לעשרות אלפים לסדר את הבתים שלהם ולהיפטר מחפצים מיותרים – אני לגמרי בעד! להוציא חפצים מיותרים, לסדר, למצוא שקט ושלווה – כן, כן ועוד פעם כן. ואת כל זה היא גם עושה בחינניות ראויה להערצה.
אז בראש הפוסט אני רוצה לציין שאין לי באמת דבר נגד מארי קונדו או נגד שיטת קון מארי! אני יודעת ששיטת קון מארי זאת שיטה מדהימה ושאנשים רבים מרגישים שפיצחו בעזרתה את הדבר הזה שנקרא "החיים". אני גם יודעת שהמון אנשים מרגישים הרבה יותר טוב מאז שנכנסה השיטה לחייהם – ובכן, נהדר! אני רק רוצה שיהיה לכם טוב. זה כל מה שאי פעם רציתי. ואם אתם ממעריצי מארי קונדו – אני איתכם!
למעשה, אני אפילו מסכימה איתה בלא מעט דברים. אני אוהבת את הקישור שהיא עשתה לנו בין הסדר בבית לבין המצב הנפשי שלנו, ואני חושבת שזה נכון מאוד להתייחס לסביבה שלנו ולאופן שבו היא משפיעה על מצב הרוח שלנו.
אבל יש לי דבר אחר חשוב להגיד – שיטת קון מארי זה לא מינימליזם. ומינימליזם, זה לא קון מארי.
אפשר בקלות להתבלבל, ואני מבינה למה זה קורה.
שיטת קון מארי היא לא מינימליזם
כשנכנסים לעולם המינימליזם, השלבים הפרקטיים הראשונים כרוכים בהוצאה של לא מעט חפצים מהבית. באופן דומה מאוד למה שקורה כשמתחילים לסדר את הבית בשיטה של מארי קונדו ("לקנמר").
כבר אמרנו שקון מארי זה לא מינימליזם – זאת שיטה לארגון וסידור הבית. (היא אפילו מצהירה כך בעצמה בעמוד הבית שלה, ממש מעל לחנות בה היא מוכרת מוצרים לארגון הבית וקישוט.)
כן, מינימליזם יעזור לכם לשמור על הבית מסודר. הבית שלי מסודר 90% מהזמן, וזה אחד היתרונות הענקיים בעיניי למינימליזם! כי כשמסודר לי ואין לי בלאגן בעיניים – אני הרבה יותר רגועה.
אבל מינימליזם זאת לא טכניקה לסידור הבית – זה הרבה מעבר לזה, מינימליזם זאת שיטת חיים שעוזרת לחיות חיים רגועים ונעימים יותר.
Love People, Use Things
בלב השיטה של מארי קונדו עומדת השאלה שכבר כולנו מכירים – אנחנו אמורים להחזיק כל חפץ בידינו ולשאול את עצמנו "האם הוא מסב לי אושר?".
ובכן, לא. חפצים לא מסבים לי אושר. חפצים הם כאן כדי לשרת מטרה – לענות על צורך. בשביל אושר יש לי את המשפחה והקשרים החברתיים שלי, תחביבים, פעילות גופנית, כל אחד ומה שעושה לו את זה.. אבל לא חפצים.
עכשיו תגידו לי שאני סתם קטנונית, נניח והכוונה פה היא לא לאושר במובן הזה, נניח והכוונה היא – האם אני אוהבת את החפץ הזה, אני משתמשת בו, הוא מתפקד בצורה טובה, יפה בעיניי וכן הלאה… יכול להיות שיש לי 50 ג'ינסים שאני מרגישה כך לגביהם, אבל האם אני באמת צריכה לשמור 50 ג'ינסים רק כי כולם "מסבים לי אושר"?
במינימליזם, התשובה היא לא. או לפחות לאו דווקא.
אחרי המבול (או אחרי הקינמור)
דבר נוסף שחסר לי בשיטת מארי קונדו הוא – מה עושים אחר כך? אחרי שקינמרנו וקיפלנו וסידרנו בקופסאות יפות – מה מבטיח לי שכל הבלאגן לא יחזור על עצמו? מה שיניתי בהרגלי הצריכה שלי שיגרום לכך שבעוד שנה לא אמצא את עצמי שוב ממלאת שקיות זבל בבגדים שבעצם לא מתאימים לי?
במינימליזם אנחנו חיים חיים מלאי כוונה. ואחרי שסיימנו לסנן את הרעש מהבית, יש המון דגש ופוקוס על שינוי ההרגלים ועל אורח חיים מינימליסטי שיבטיח לי לא להגיע למצב הזה שוב.
(זה הזמן לציין שקראתי רק את הספר הראשון, סוד הקסם היפני. כך שאם בספרי המשך יש התייחסות לנקודה הזאת אני לא יודעת מכך. אפשר לעדכן אותי בתגובות.)
אז מה דעתכם? אני מקווה שלא הייתי קשוחה מדי, אני יודעת ששיטת קונדו זאת אהבה גדולה של הרבה אנשים ושהיא שינתה להרבה אנשים את החיים. ואתם, כבר קינמרתם את הבית? 😉
13 תגובות
אני גרופית של קונדו.
אס לא מינימליזם אבל בהחלט רוכשת רק מה שצריך וכבר לא רוכשת כלום באימפולס על פריט חושבת פעמיים אם יש בו צורך או לא.
גם מאז לא מתביישת להחזיר מתנה
עם הודעה כמה שלא אשתמש בזה.
מי שמבין לא נעלב.
והעיקר אני לא מרגישה שפגעתי או שלקחתי משהו וצריכה להעמיד פנים שאשתמש
לחשוב פעמיים ואפילו שלולפני שקונים זה הדגש העיקרי בעיני, סופר חשוב.
אני מודה שבאופן אישי אני לא מחזירה מתנות, אבל המעגל הקרוב אלי כבר מכיר אותי ויודע לשאול אותי מראש אם אפשר להביא מתנה ומה אני צריכה.
תודה רבה על הדיוק. בהחלט התחברתי.
עבורי השיטה שלה היתה מאוד רלוונטית ופרקטית בשלבים ההתחלתיים, כשהתחלתי בניפויים. זה יכול להיות מצב מאוד מבלבל ויש לה שלל עצות פרקטיות. חוץ מלהחזיק בחפץ ולחשוב אם הוא מסב לי אושר, למשל לסדר את הדברים כך שניתן לראות את כולם וכד. זה נחמד מאוד. עבורי זה היה סיפתח
את צודקת יש שם עוד דברים מעבר לרק להחזיק את החפץ ולבדוק אם הוא מסב אושר, קצת הקצנתי את הדברים, אני חושבת שזאת הנקודה שאנשים הכי זוכרים ממנה בסוף.
טוב אני לא מצליחה להגיב בהודעה נפרדת אז אגיב מכאן.
וואו דייקת את המחשבות שלי.. בול חשבתי על זה שהחפצים לא גורמים לי אושר, מה לעשות… אני מעדיפה ללכת לפי השאלה "האם אני *באמת* צריכה את זה?"
מה שכן שיטת הקיפול והאחסון שלה עובדת אצלי מעולה
קונמארי זה בהחלט לא מינימליזם. אלא אם תבחרי שזה יהיה.
אם תבחרי בזה, קונמארי יהיה כלי נהדר בדרך למינימליזם. תחשבי על זה, רק מעצם המשפט לחיות רק עם מה שאמת עושה לנו שמחה בלב מטבע הדברים יגרום לנו להיפטר מהמון דברים בבית. אחרי שתסיימי את פסטיבל בסיס הסידור, גם אם יהיה בלאגן יהיה הרבה עותר קל לסדר הכל. ומטבע הדברים יהיה פחות בלאגן כי אם נבחר בקונמארי ככלי שיוביל למינימליזם, אנחנו בהכרח נחייה עם פחות דברים. זה ככה על קצה המזלג ממי שכל העיסוק שלה זה מינימליזם וקונמארי 😉
היי שרית 🙂 כבוד לראות אותך פה!
אין ספק שקון מארי יכול להיות כלי נהדר וכל דבר שעוזר לאנשים להרגיש טוב יותר זה מבורך. לא סתם היא כל כך מפורסמת ואני יודעת שהיא עזרה לאנשים (והיא גם הרבה יותר קלה לעיכול ממינימליזם)
יש אנשים שלוקחים את הגישה שלה כמוך לעולם המינימליזם ויש אנשים שפשוט יקפלו 50 חולצות כי כולן עושות להם שמחה בלב.
כפי שכתבתי בפוסט אני באופן אישי פחות מתחברת לשיטה שלה שמקדשת חפצים ומייחסת להם יותר ממה שהם, בסוף הם רק חפצים. בגישת המינימליזם אנחנו מתמקדים בצמצום הצריכה ובהבנה שחפצים הם רק חפצים, ושלא צריך הרבה מהם. 🙂
חפצים לא עושים לי שמחה בלב. הם רק חפצים. 🙂
אני חושבת שאחרי שמקנמרים ולו רק חלק מהבית וזורקים כמויות עצומות של פריטים מיותרים, הצריכה משתנה כי פתאום חושבים על העומס שהפריט ייצור בבית ועל כך שהוא רק 'יפריע' לפריטים האחרים. ככה באופן פסיבי הופכים להיות מעט יותר מינימליסטיים.
היי ליאת,
אני חושבת שלפעמים זה כך ולפעמים גם לא.. מאוד תלוי מי מגיע לזה ואיך. אפשר להסתכל בקבוצות שונות של מארי קונדו בארץ ובעולם ולראות כמה זה רחוק לפעמים, לצערי.
בדיוק בזמן בשבילי הפוסט הזה, אני אחרי התנסות בשיטת מארי קונדום ואחרי שהעפתי המון עדין נשארתי עם "50 ג'ינסים שמסרבים לי אושר" מצד אחד (כי הם יפים, אני מודה על היכולת הכלכלית ואפילו די לובשת את רובם) אבל מצד שני הבית קטן וזה יוצר עומס והרגשה שאני משתמשת אבל לא מספיק, אולי עדיף לתרום למי שיתממש יותר,
שלום,
קודם כל, המון תודה על הבלוג והפוסטים. תמיד נהנית לקרוא.
לגבי הפסקה האחרונה (וחלק מהתגובות)- מה קורה אחרי הקנמור? מארי קונדו היא בהחלט לא מינימליסטית (לא לגמרי בטוחה שגם אני….). אבל הגישה בהחלט מתייחסת לאחרי. מתוך הגישה ניתן להבין (נדמה לי שזה אפילו כתוב) שמכניסים הביתה רק מה שמשמח. הבית מאורגן ומסודר ונשאר כך כיוון ונכנס רק מה שמשמח ומארגנים אותו במקום המיועד. גם חלק מהמינימליסטים אוהבים את החפצים שלהם (כיוון ויש ….זרמים בתוך המינימליזם, לא כל המינימליסטים בעלי גישה זהה). גם את, אגב, אם אני קוראת את הפוסטים שלך נכון (למשל, את ממש אוהבת את הבגדים שברשותך, אחרת לא היית משאירה אותם בארון).
שנה טובה וגמר חתימה טובה
אני עכשיו בעיצומו של סינון הבית, מוציאה בכסאח כמויות בלתי נתפסות של פריטים לתרומה, וכל הזמן שואלת את עצמי האם אני בדרך למינימליזם…
לא עובדת ממש לפי קון מארי, אבל בהחלט מוציאה כל פעם מדף/מגירה/שידה/פינה ומגלה שיש לי חפצים שבמקום שישמשו אותי – משעבדים אותי.
התובנה הזו מדהימה אותי.
אנחנו סה"כ אנשים די צנועים, לא ככ חומריים, בטח לא עשירים – איך צברנו ככ הרבה….?
מה שבטוח זה שאני לא מוכנה יותר לעבוד בשביל החפצים שלי. זה נגמר. וזה מרגיש כמו התחלה של שינוי תפיסתי עמוק.
מה שטוב בשיטת קונדו
הוא שלכל חפץ יש מקום.
שיטה מהממת.
לפי קטגוריות. הקץ לחיפושים אחרי
מפתחות עטים ועוד…