חדר משחקים מינימליסטי – סיור בית בחדר המשחקים שלנו

צעצועים ומשחקים, משחקים וצעצעועים. מה עושים עם כל הצעצועים? זה לא צחוק, הורים לילדים ברחבי העולם המערבי טובעים מדי יום תחת ערימות של בובות פרווה ומכוניות. בעידן השפע המופרז של היום כל סיבה היא סיבה למסיבה, וכל ילד הוא הבעלים הבלעדי של כמות צעצועים לא הגיונית.

המסר שמתקבל מהחברה על הורות הוא מסר מעורב – מצד אחד, אנחנו צריכים להיות הורים טוטאלים ולרצות להיות עם ילדינו כל הזמן. שנות הילדות שלהם הן השנים הקריטיות להתפתחות וליצירת הקשר איתם, ולא נקבל את השנים האלה בחזרה. ומצד שני, אנחנו צריכים גם לממש את עצמנו (ולהרוויח כסף כדי למלא את צורכי המשפחה), ועדיף לעשות זאת באמצעות משרה של תשע שעות ביום.

צעצועים הם דרך קלה למלא את הדיסוננס. לכפר על רגשות האשמה שלנו על שעות העבודה הלא סבירות שאנחנו נאלצים לעבוד בהם, על כך שאנחנו לא תמיד ההורים המדויקים שרצינו להיות, לפעמים אנחנו (רחמנא ליצלן) בוחרים בעצמנו על פני הילדים. ובאמת, האושר על פניהם של הקטנטנים שלנו כשהם מקבלים משהו חדש הוא פרייסלס. אפשר ממש להתמכר לחיוכים האלה. 

צרפו לכל זה את המסרים שמעבירים לנו על חשיבות המשחקים – המשחקים הם קריטיים להתפתחות המוח אצל ילדים. נדיר למצוא קבוצת הורים שלא נמצא בה פירוט על איזה משחקים חייבים לקנות לילדים. כל אחת עם אג'נדה משלה – משחקים תחושתיים, משחקי הרכבה וחשיבה, משחקי דמיון סימבולי. הכל קריטי להתפתחות הקוגניטיבית של יקירינו הקטנטנים!

כמה הבטחה יש בחתיכות הפלסטיק האלה – פיתוח מיומנות חשיבה, דמיון, מוטוריקה עדינה ועוד ועוד…. הבטחה לשעות רבות של תעסוקה עצמית. חלק גדול מהצעצועים האלה הם בעצמם חפצים מעוררי אשמה. לעצמנו אנחנו קונים מכשיר לאפיית לחם, ולקטנטנים בית בובות ומוסך מכוניות.

והאמת היא? הם לא צריכים את כל זה. להיפך. 

הם צריכים ללמוד להשתעמם, ולמצוא פתרונות, ומתוך השעמום מגיעה היצירתיות האמיתית. החקירה האמיתית.

חדר משחקים מינימליסטי

פחות אבל הרבה יותר

לצמצם את חדר המשחקים היה בין הדברים היותר מספקים שעשיתי! ההקלה היתה מיידית – לאסוף את המשחקים בערב זאת כבר לא מטלה מייגעת. הקטנים אפילו יכולים להתמודד איתה בעצמם, כמות הצעצועים היא לגמרי משהו שהם יכולים לטפל בו.

לרוב הדברים שנעלמו הם בכלל לא שמו לב. והאמת? הייתי מתה לצמצם עוד יותר! אבל עצרתי לבקשתו של הבכור שלי שהזדעזע מכך שרציתי למסור את דובי-פנדה ואת משה הפיל. עם כל הרצון לפשט ולצמצם, הייתי צריכה לעצור וגם להקשיב למה שעובר עליו, ולהפוך את המעבר להדרגתי ונעים יותר עבורו, ולא משהו מלחיץ.

(כאילו שאני באמת צריכה את רגשות האשמה הללו בעוד 30 שנה כשיספר לפסיכולוגית על היום בו אמא זרקה לו את כל המשחקים…… אני אסתפק ברגשות האשמה שכבר יש לי!)

אבל היתרון המשמעותי ביותר בצמצום היצע המשחקים הוא השיפור הדרמטי ביכולות המשחק שלהם:

  • עליה במשך הזמן שהם משחקים בכל משחק – בלי ההסחות, הרבה יותר קל להם להיכנס לתוך הflow ולהתרכז בכל משחק.
  • שכלול המשחק העצמאי – הם מרוכזים כל כך בכל משחק שהם משחקים בו לבד ללא בעיה.
  • צמיחה אדירה ביצירתיות ובדמיון – כי כשיש פחות, צריך להמציא פתרונות.

האמת היא שגיליתי שהשעמום טוב לנו, וגם להם. במו עיניי ראיתי כיצד השעמום מוביל ליצירתיות.

חדר המשחקים שלנו

בזמן שצמצמתי את המשחקים, ערכתי תצפית על הילדים שלי ולמדתי שיש לא מעט משחקים שהם לא באמת משחקים בהם משחק משמעותי.

לדוגמה, היתה לנו קופסה מלאה במגה בלוקס (mega blocks). בכל יום הקופסה יצאה החוצה למרחב, כל החלקים נשפכו החוצה, ופחות או יותר זהו. כשלא בתיווך שלנו הם מעולם לא הרכיבו מבנים מיוחדים איתם, או בכלל. זה היה מוזר להיפרד ממשחק איכותי שכזה, אבל העברתי את כולו.

לעומת זאת, הבנתי שעם המגנטים הם יכולים לבלות גם סופ"ש שלם ולבנות מהם ארמונות ובניינים. זה כמובן אינדיבידואלי לילדים שלי, אבל הנקודה שלי היא שבאמצעות תצפית עליהם הבנתי איזה משחקים לשמור ואיזה לא באמת כדאי לשמור.

כלי מטבח, כלי נגינה, חיות פלסטיק ודמויות של אנשים, מכוניות, כדורים, בובות ומגנטים

לא השארתי לבכור שום פאזל.

נכון, תעשו גוגל ותגלו לבד כמה הרכבת פאזלים חשובה לשיפור יכולת הקשב, חשיבה מרחבית, קשב וריכוז ועוד מילות באזז שפורטות לנו במיתרי האשמה.

אבל הוא לא אוהב פאזלים. ולי יותר חשוב לפתח איתו את הקשר הרגשי. עכשיו כשחדר הצעצועים מצומצם, אני רואה שיפור מיידי ביכולת הריכוז של שניהם, הסביבה שלהם רגועה והם פנויים לשחק ללא הפרעה במשחקים שכן יש להם. ובזמן שהגדול שלי מרכיב מבצרים במגנטים או בדופלו, הוא מחדד את כל אותן מיומנויות שאותם מומחים טוענים שפאזל הוא כה הכרחי עבורן.

כוורת בחדר המשחקים שלנו

אני דואגת לרענן לעתים קרובות את המשחקים שלהם, חלקם, המוצלחים במיוחד, הולכים לאחסון לילד הבא שאולי יגיע. אבל רובם נמסרים לילדים אחרים שירצו לשחק בהם. פה בתמונה אפשר לראות כמה משחקים "תינוקיים" שבקרוב ילכו לאחסון/ מסירה. ואני לא פוחדת ממדפים ריקים. אני לא מרגישה צורך למלא כל תיבה בכוורת בסלסלה מלאה בצעצועים. זה בסדר שיש לי קופסאות שלא מלאות עד הסוף.

ומה לגבי יצירה?

חומרי יצירה לילדים

אלה כל חומרי היצירה שיש להם – דפים, צבעים מכמה סוגים, קצת וואשי טייפ, מדבקות ודבק (יש גם מספריים שאני שומרת הרחק מהישג ידו של בן השנה ושמונה שעוד לא מספיק זהיר לקבל גישה עצמאית אליהם). ועם כל אלה הם יוצרים עולם ומלואו – כרטיסי אוטובוס, ספרים, כרטיסי ברכה ועוד ועוד ועוד… ודווקא מיעוט החומרים מוביל ליצירתיות אינסופית.

אני תמיד מזכירה לעצמי – היצירתיות נמצאת ממש מעבר לשעמום. אבל חייבים להגיע לשעמום כדי למצוא אותה.


אני מקווה שנהניתם לסייר הפעם בחדר המשחקים שלנו! חוץ ממה שבתמונה יש להם גם ספרים בחדר השינה, בימבה לכל אחד, אופניים וקורקינט. בנוסף, יש לנו תיק ים עם משחקים לים (בכל זאת אנחנו גרים באילת☺️). לאמבטיה אין צעצועים מיוחדים – בכל פעם מגיעים אליה עם צעצועים אחרים מהמבחר הקיים.

שתפו אותי בתגובות איך זה אצלכם – אתם מרגישים שיש לילדים שלכם יותר מדי צעצועים? או אולי בדיוק כמה שצריך?


חלקים נוספים בסדרה:
סלון מינימליסטי
חדר שינה מינימליסטי
חדר ילדים מינימליסטי
מטבח מינימליסטי

הרשמה לניוזלטר:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצה עוד מינימליזם?

כדאי להירשם לניוזלטר. אני שולחת עדכון אחת לשבועיים.

רוצה עוד מינימליזם?

כדאי להירשם לניוזלטר!

אני שולחת עדכון אחת לשבועיים. בלי ספאם.