מינימליזם בחינוך – ד"ר אורית פרנפס על חינוך איטי

כשנתקלתי לראשונה בבלוג של אורית – למידה מתנועת החיים ידעתי שאני חייבת להביא אותה לבלוג. אורית כותבת ומקדמת את תחום ההאטה בחינוך בארץ. הגישה שלה לחינוך מתכתבת עם הגישה שלי לחיים, ובעיניי היא מאירת עיניים.

באופן אישי, לא יצא לי לכתוב המון על חינוך (אולי חוץ מהפוסט על הורות בימי קורונה). וגם לא יצא לי להיתקל עדיין יותר מדי במערכת החינוך, בתור אמא. אולי כאן המקום לצאת מהארון ולספר שאני פרשתי מהתיכון בכיתה י'. 🤓

אני מאמינה גדולה בלתת לילדים ללמוד בקצב שלהם ומתוך העניין שלהם. אני לא מוצאת יתרון בלהאיץ את תהליך הלמידה, לא מבחינת איכות הלמידה, המוטיבציה או אפילו הרמה אליה מגיעים בסוף התהליך.

עם קריאת הפוסט של אורית, התחדדו לי במילים תחושות שהסתובבו אצלי בראש. אני ממש שמחה לשתף איתכם את הפוסט הנהדר שאורית כתבה עבורנו, ומקווה שגם אתם תתחברו אליו כמוני.

חינוך מינימליסטי

מה זה חינוך איטי?

חיים מאיצים ועמוסים מתבטאים גם בחינוך מאיץ ועמוס.

בתוך אווירה של חברה ותרבות שנמצאות במרוץ אל עבר תוצאות, הישגים והתפתחויות מהירות, גם מסגרות חינוך נמצאות בהאצה מתמדת. ילדים בבתי-הספר ואפילו בגנים נדרשים (המילה "נדרשים" זרה כל כך ללמידה) להתמודד עם המון תכנים ולרכוש מיומנויות רבות. 

לאן מופנים הזרקורים?

לחומר שצריך להספיק, לתכנית הלימודים, לדמות הלומד הרצוי, למה הילד צריך כדי לתפקד במאה ה- 21. כל זה מצטבר לכמות עצומה של חומר לימוד שהילד צריך ללמוד בבית-ספר, וגם ללחץ לא קטן על ילדי הגנים לרכוש ידע ומיומנויות שיביא אותם לקו התחלה מספק במרוץ בית-ספר.

איפה הילד?

ככל שיגדל, תמצאו אותו רץ כמו עכבר על גלגל מערכת החינוך. הוא צריך להתאים את עצמו למקצבים חיצוניים ומהירים וזה גורר למידה שטחית ולא מחוברת אליו, ומן הסתם לא משמעותית.

כדי שהילד יעבור תהליכים משמעותיים של למידה, תהליכים שהוא מוביל מתוך חיבור אישי, עניין והתלהבות, הוא צריך לנוע מתוך המקצבים הפנימיים שלו. בדיוק כמו שילד שלומד לזחול, ללכת, או לדבר נע מתוך המקצבים שלו, ומתפתח נפלא, ללא תחרות או אחידות, ללא דחיפה מבחוץ, ללא האבסת מידע, ללא תרגולים. לקחת רגע נשימה…

מסגרת חינוכית מאטה, מתאימה את עצמה למקצבים של הילדים במקום למקצבים חיצוניים, ויוצרת מרחב נינוח, שמאפשר לילדים לנוע בנחת, בהנאה ועניין מתוך המקצבים שלהם.

זה חינוך איטי.

חינוך איטי

מינימליזם בחינוך

צריך צריך צריך צריך צריך צריך…

לא! לא צריך

ממילא אי אפשר את כל מה ש"צריך". העולם הוא אינסופי. יש אינסוף דברים ללמוד. יש אינסוף  מיומנויות לרכוש. כשמבינים את זה באמת, אפשר לשחרר את כל מה שצריך, ולאפשר לילד לגדול, להתפתח, ללמוד מתוך חיבור אמיתי לתכנים שהוא פוגש. 

ילדים לומדים את מה שקרוב אליהם, רלוונטי לחייהם. למשל, ילדים לומדים לקרוא בסביבה שבה אנשים וילדים קוראים כי גם הם רוצים לקרוא כמוהם. ילדים לומדים להפעיל מכשירים אלקטרוניים בלי שאף אחד ילמד אותם, הם לומדים לצייר וליצור, הם לומדים חשבון כי בסביבה שלהם יש מספרים ופעולות במספרים, הם פוגשים טבע סביבם, בחצר, בגינה, בשכונה, בטיולים. 

החיים מביאים אותם למפגשים מרתקים עם תופעות בעולם, עם אנשים, עם רגשות, עם מלאכות, ועוד ועוד. אולי נתחיל ממה שיש? אולי נתחיל ממה שהילד כבר התחבר אליו, הפעיל את מנועיו הפנימיים, עורר את סקרנותו? אולי אפשר לדאוג פחות למה שעדיין לא פגשנו, בינתיים?

חינוך איטי - ללמוד במקצב הפנימי

ללמוד במקצב הפנימי

למידה היא בנייה של מבנים פנימיים במח ובגוף מתוך התנסויות ואינטראקציות עם העולם. אף אחד אחר, מלבד הילד, לא יכול לבנות את המבנים הפנימיים הללו, והבנייה מתרחשת במקצב לו הילד זקוק בתהליך הזה. ילד שמשחק בקוביות, או בארגז החול, מטפס על סולמות חבלים, מקשיב לסיפורים תוך עיון בתמונות ובכיתוב – זהו ילד פעיל, שמנהל את הפעילות על-פי המקצבים הפנימיים שלו. 

כשטיילתי עם בתי הקטנה ובנות הדודות שלה ליד מאגר מים בתחילת הסתיו, כדי לראות ציפורים נודדות, התלהבו הילדות מהציפורים שפגשו. הן נהנו להתבונן בהן, להצביע, להתחרות מי מוצאת ציפור לפני האחרות, להתנסות בצפייה במשקפת, וגם לזהות את הציפורים במגדיר הציפורים הקטן שהבאנו. הן היו פעילות והשתתפו בפעילות בהתאמה למקצבים הפנימיים שלהן.

כשהגענו אל מגדל התצפית עברה מעלינו להקת שקנאים. זו היתה הזדמנות נהדרת ללמד את הילדות מהן ציפורים נודדות, איך הן עפות, מדוע הן עפות בצורת חץ, ואיך הן מסתדרות ככה? מאיפה הן מגיעות, ולמה הן נודדות? המון דברים מאד מעניינים אפשר ללמד ביחס ללהקה של שקנאים. ממש הזדמנות. הילדות הרימו ראש לשמיים, ראו את הלהקה. חלקן אמרו: איזה יופי!, והמשיכו בעיסוקים שלהן.

קשה להורה או למורה להחמיץ כזו הזדמנות ומתעורר רצון לבקש מהילדות להפסיק עיסוקים אחרים, לאסוף אותן, לקרוא אותן לקשב, ולפתוח בהסבר של "כמה עובדות שצריך להכיר, אם כבר פגשנו בלהקת שקנאים". אבל בסיכוי גבוה, ההסבר משאיר את הילדות פאסיביות, אפילו אם הן צייתניות, והוא מתואם עם המקצבים הפנימיים של ההורה המסביר, ולא של הילדות. כמובן שאם יש זיק של התעניינות בקרב הילדות ראוי להצטרף אל ההתעניינות הזו, בעקבותיהן.

חינוך מינימליסטי - ליווי בתהליך הלמידה

איך מלווים ילד בתהליך שלו?

אני מכירה כמה ילדים שלמדו לקרוא לבד. הם היו בסביבת אנשים שקוראים הרבה, הקריאו להם סיפורים, הם היו בסביבת אותיות ומילים. זה היה תהליך של כמה שנים, והופ, הילד קורא ספרים לבד. כמו ילד שלומד לדבר שפה זרה במדינה בה דוברים את השפה הזו.

אז בואו רגע נעשה שינוי קל ומהותי במשפט הראשון שכתבתי – "אני מכירה כמה ילדים שנראה כאילו הם למדו לבד." הילדים לא למדו באמת לקרוא לבד. לו היו משאירים אותם על אי בודד עם ערימה של ספרים וקלפים עם אותיות, הם לא היו לומדים לקרוא. אינספור אינטראקציות עם המבוגרים סביבם קידמו אותם קדימה. בפעולות קטנות ועדינות, אולי אפילו לא מודעות, יצרו המבוגרים אינספור הזדמנויות עבור הילד לעשות צעדים קדימה מהמקום בו הוא נמצא. ממשחק הסביבון בחנוכה שהתחיל מסורת של זיהוי אותיות וחיפוש מילים שמתחילות באות פותחת, משחקי חי צומח דומם בטיולים, הופעת ספרי אותיות ומילים בבית בעקבות ההתעניינות באותיות השונות , חוברת משעשעת לקריאה וכתיבה שסבתא קנתה כי הילדה מאד רצתה. צעדים קטנים ומותאמים למקום של הילד, ללא תכנית מראש, ללא מטרה חיצונית.

להורה, לגננת, ולמורה תפקיד מהותי בתהליך הלמידה של הילד. אבל חשוב שהליווי יהיה מתואם עם התנועה הפנימית של הילד.

חינוך איטי

כשבתי הקטנה התחילה לקרוא, המשכנו בטקס של הקראת סיפורים לפני השינה. אבל בהדרגה התהפכו היוצרות, והיא החלה להקריא לי את הסיפור. ישבנו במיטה והיא הקריאה, לאט, במקוטע, עם הרבה טעויות, כמו שילדה מקריאה כשהיא רק לומדת לקרוא. האתגר היה להקשיב קשב עמוק ולהיות סבלנית לקצב ההקראה האיטי שככה הוא עכשיו, לשים לב למה היא זקוקה כשהיא נתקעת, האם היא זקוקה לנוכחות הסבלנית שלי? האם היא דווקא זקוקה לעזרה כדי להתקדם? האם ומתי היא זקוקה למילת עידוד? אבל הכל מתוך קשיבות אליה.

אני זוכרת מצבים שבהם ההקשבה שלי היתה מופנית אלי, למקצבים שלי. במקרים כאלה קצב ההקראה של הילדה היה איטי מידי, וניסיתי לדחוק בה, להשלים לה מילים. הטעויות שעשתה צרמו לאזני, ורציתי לתקן אותן מיד. זיהיתי גם את האמביציה האימהית שבי – שהילדה כבר תקרא…

מה קורה לילדה כשהיא מנסה לקרוא והמבוגר שלידה מאיץ בה, דוחף אותה מבחוץ? היא אולי מקריאה את הפסקה, אבל הקריאה עכשיו היא נטולת חיים, מכאנית, מונעת מכוח הדחיפה של המבוגר. כשמקרים מסוג זה מצטברים לאורך זמן, השיפוטיות של ההורה יכולה לגרום לילד חוסר ביטחון, רגשות קשים או הימנעות. 

הקריאה היא כמובן רק דוגמה אחת. תהליכי ליווי דומים מתרחשים בעת משחק משותף בקוביות, בנייה בלגו, אפייה משותפת ועוד.

לסיום, חינוך איטי הוא לא באמת איטי.  חינוך איטי הוא חינוך מדויק למקצבים של הילד. הוא לא איטי אבסולוטית. הוא איטי ביחס למקצבים הכפויים של מסגרות חינוכיות שמאיצות בהלימה למרוץ החברתי שכולנו נתונים בו.


תודה רבה אורית, על הפוסט החשוב והמעניין הזה, שעבורי לפחות שם במילים הרבה מחשבות ורגשות.

אני אשמח לשמוע מכם בתגובות מה חשבתם על הרעיון של חינוך איטי, ואיך אתם מרגישים באופן כללי לגבי מערכת החינוך המיינסטרימית.


ד"ר אורית פרנפס: חוקרת תהליכי למידה ומרצה.  לימדה וחקרה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת בן-גוריון בתחומים של למידת מדעים, חוויות למידה משמעותיות ומודלים אלטרנטיביים ללמידה והוראה. 

כיום, מפתחת את גישת למידת מתנועת החיים המכוונת לשזור מחדש את הלמידה עם תנועת החיים של הילד, ולאפשר חיבור, חיוניות ומשמעות בתהליך הלמידה. ממובילות תחום האטה בחינוך בארץ. מנהלת את שתי קהילות הפייסבוק – בשביל הלמידה, והאטה בחינוך.

לקריאה נוספת, היכנסו לאתר של אורית.

הרשמה לניוזלטר:

18 תגובות

  1. האמת, לא מסכימה
    חינוך לא צריך להיות איטי. הוא צריך להיות 100% מזמן הערות.
    מסכימה שהוא צריך להיות בשיתוף עם הילד
    בדוגמה עם הציפורים הנודדות שהבאת אפשר כן לעצור את הילדות ולשאול אותן שאלות שיעוררו את הסקרנות שלהן
    לא תמיד ילד (וגם מבוגר) יודע אפילו מה לשאול וצריך (לדעתי) כן להציג לו "שאלות מחקר" שידחפו אותו קדימה
    במיוחד בגילאים צעירים שהמוח שלהם הוא ספוג

    לימדתי את הילד שלי שיום של אותיות (הוא עכשיו בן שלוש) התייעצתי גם עם חברה שלי שהיא מורה לקריאה בבית ספר, אמרה שהיא בהלם שהוא קולט כזה מהר וזוכר לעומת הילדים "שלה" שלא זוכרים. הסברתי לה שבוודאי, כי לפני שאני מלמדת אותו אות חדשה אני שואלת אותו אם הוא רוצה ללמוד עוד אות ורק אם הוא אומר כן אני מלמדת אותו. אם הוא אומר לא אני אנסה שוב מחר. זה גורם לכך שהוא בא ללמידה רוצה ומוכן ולכן גם קולט וזוכר בצורה מיטבית

    זה לא האטה בחינוך מה שאני עושה, זה ללמד אותו בקצב שלו ולפי תחומי עניין שלו. אני מציגה לו שאלות מחקר שונות ומחכה לראות מה יתפוס את תשומת הלב שלו

  2. הי דנה,
    תודה על התגובה שלך.
    זה בסדר לא להסכים. אני רק מניחה כאן את התגובה שלי, לא מנסה לשכנע אותך 🙂
    אני רוצה לחדד שוב את עניין החינוך האיטי, ולצטט כאן את המשפט המסכם לפוסט:
    "לסיום, חינוך איטי הוא לא באמת איטי. חינוך איטי הוא חינוך מדויק למקצבים של הילד. הוא לא איטי אבסולוטית. הוא איטי ביחס למקצבים הכפויים של מסגרות חינוכיות שמאיצות בהלימה למרוץ החברתי שכולנו נתונים בו."
    הרבה ממה שכתבת כאן הוא בהלימה לזה.
    ויש גם דברים שממש לא. כמו מה שכתבת: "חינוך לא צריך להיות איטי. הוא צריך להיות 100% מזמן הערות." כאן הגיע תורי לא להסכים. למידה אכן יכולה להתרחש 100% מזמן הערות. חינוך או חניכה ממש לא. לפעמים זמן הלמידה האיכותי והמשמעותי ביותר הוא זמן שבו מניחים לילד לנפשו. זה יכול להיות גם כמה שעות. תיאוריות למידה מתקדמות מדברות על זה שהילד זקוק לפעילות עצמאית שבה הוא בונה את הידע שלו, מפתח את המיומנויות שלו. חשבי כמה שעות את "נחנכת" על-ידי אנשים אחרים וכמה זמן את פועלת ולומדת בעצמך. אין שום סיבה להיות "על" הילד כל הזמן. זה גם יכול להזיק.
    יכול להיות שההגדרות שלך ל"חינוך" הן שונות משלי.
    לגבי הדוגמאות שנתת – גם דוגמת הציפורים שלי, וגם לימוד האותיות – בעיני הדבר החשוב ביותר בשתי הדוגמאות (ובעוד רבות אחרות) הוא "קשב". בדוגמת הציפורים, בהחלט אפשר לבקש מהילדים לעצור רגע את ההתנהלות שלהם ולהפנות תשומת לב לציפורים הנודדות, לשאול שאלות מגרות ולנהל דיון מרתק וסוחף. אבל כל זה נכון אם אנחנו מקשיבים למה שקורה עם הילדים ושמים לב שהם נעים איתנו במהלך הזה, ולא נמצאים במקום "כפוי" כי אנחנו המבוגרים המחליטים (אגב, מה שקורה הרבה פעמים, בבית-ספר כמעט כל יום). ואותו דבר עובד גם עם לימוד האותיות – כל עוד אנחנו קשובים לילד ומרגישים שהוא סקרן, שואף להמשיך, מתעניין ונהנה – מצויין. זה בעיני ללכת עם המקצבים הפנימיים שלו, ובזה בלי לשים לב אנחנו מסכימות 🙂

    אורית

    1. "יכול להיות שההגדרות שלך ל"חינוך" הן שונות משלי." כנראה נכון – כי מבחינתי זה לתת לו ללמוד כל הזמן ולהתאים את עצמו גם לסביבה.
      לתת לילד להתנסות וללמוד לבד זה עדיין ללמד אותו
      ולכן זה 100% מהזמן
      וזה בא לידי ביטוי לא רק בלמידה שכלית, זה גם בא לידי ביטוי במגבלות של הגוף שלו – איך הוא יכול לזוז, כמה מהר הוא יכול לרוץ, איך הכי נכון לקפוץ גבוה/רחוק וזה דברים שהוא יכול ללמוד רק לבדו, אני לא יכולה ללמד אותו כמה מהר הוא יכול לרוץ הוא יצטרך לרוץ בעצמו וללמוד.. אני יכולה להראות לו כל מיני תנוחות ותנועות ולראות האם הוא יכול לעשות אותן או לא ואיך הגוף שלו מגיב לתנוחות האלו – האם טוב לו בהן או לא (אצלי לדוגמה תנוחת העץ הוא מאוד מאוד מאוד אוהב לעשות אבל את האריה לא)
      ובתוך כל זה יש כמובן את החלק של הדמיון שהוא גם צריך ללמוד איך לפתח את זה וגם כאן זה הוא צריך ללמוד לבד ואני לא יכולה ללמד אותו לדמיין..
      גם שהוא לבד הוא לומד

  3. שלום,

    כמורה לחינוך מיוחד, מאד עניין אותי לקרוא את הפוסט של אורית. אני מסכימה מאד שמע' החינוך הציבורית במירוץ, בהתאמה למירוץ הכללי. במקביל, יש לי הסתייגויות. ילדים רבים (בעיני-רוב הילדים) זקוקים לדרבון כדי לצאת מאזור הנוחות שלהם ללמידה חדשה, אחרת, גם אם וכאשר היא לא מעניינת עבורם. זה חשוב לידע העולם שלהם וגם להתפתחות הפסיכולוגית וכו'. בנוסף, בני אדם זקוקים לגבולות. גם בלמידה. זה לא סותר למידה איטית, לדעתי. פשוט לא עלה בשיחה בפוסט….בכל תחום דעת, גם כשהיא רב תחומית, יש שלבים ויש לשמור עליהם כדי לבסס למידה-זו דוגמא אחת לגבולות בלמידה. מעבר לכך, בני אדם זקוקים לדרבון מסויים בכדי להצטיין (בכל תחום שהוא). גם כאן, אין בעיני סתירה עם הרעיון של חינוך איטי. כי יש הבדל מהותי בין דרבון לבין לחץ. וכל זאת, בלי להזכיר ילדים מתקשים….

    1. הי, את מעלה סוגיה מאד חשובה, שגם אנחנו, בצוות האטה בחינוך, ערים לה ומתמודדים איתה. מהו הגבול הדק בין האטה לבין ויתור? מהו מתח נכון בין מאמץ ואיזור נוחות? כשאני קוראת את דברייך אני נוטה להסכים וכך אני גם מגדלת את בנותיי. דרבון, פתיחת אופקים, גבולות, ומחוייבות. כפי שאת כותבת, אין בכך סתירה לחינוך איטי, לחינוך קשוב. בעיני אחד הדברים החשובים ביותר הוא הקשיבות. גם כשאנחנו מדרבנים, ומעודדים, אנחנו צריכים להקשיב לילד ולהבין איפה הוא נמצא ביחס לזה. אם אנחנו דוחפים אותם הרבה מאיפה שהם נמצאים ויכולים להיות כרגע, הם לא באים איתנו. הם נגררים, הם מתרוקנים מאנרגיה, ממוטיבציה. זה מה שקורה הרבה פעמים במערכת החינוך. זה יכול גם לקרות בין הורה לילדו. התחושה של ההורה שהוא לוקח איתו את הילד ללמידה חשובה, ומוצא את עצמו הולך לבד, כשהילד פאסיבי ונרגן, ולא לוקח איתו הרבה, פרט אולי לזיכרון וחוויה מתסכלים – ראיתי את זה הרבה פעמים. הרבה מידי. ועם כל זה, אני מעריכה את הכתיבה השקולה שלך ומאמינה שלא לסיטואציה הזו את מכוונת. אני איתך – הגבולות חשובים, הדרבון, ההליכה יד ביד, אבל עם שימור המוטיבציה, החיבור של הילד לעצמו, והקשיבות. תודה לך.

  4. פוסט מעניין מאוד!
    כאמא לקטנים מאוד התחברתי.
    הורים רבים רושמים את הילד לעוד חוג ועוד חוג, הכנה להכנה לכתה אלף ועוד.
    אני אישית מאוד נרתעת מזה.
    הרבה פעמים אני מניחה לילדים להיות עם עצמם וזה עושה טוב לכולם.
    יש לי גם ילדים עם הבדלי אופי עצומים.
    הבת הגדולה מאוד כריזמטית, עוצמתית וסקרנית. הבן האמצעי לעומתה רגיש יותר, שקט ועושה את הדברים בקצב שלו.
    אני מאוד מקפידה שלא להשוות ביניהם ולתת לכל אחד ללמוד בקצב שלו.
    התחברתי במיוחד לדוגמה של ספרים ומילים. בבית יש המון מזה, ובאמת הבת הגדולה (בת 5.5) מנסה מיוזמתה להעתיק אותיות ומילים ולכתוב.
    ישר כח לשתיכן אחלה שיתוף פעולה!

    1. תודה כבה, דנה!
      שמחה שהתחברת.
      אני מרגישה שזה מסע מרתק לראות איך ילדים מתפתחים, איך הם לומדים באופן טבעי. כל ילד עושה את זה בדרכים אחרות ויצירתיות מאד. כמו שכתבתי, יש המון דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי לתמוך בתהליכים הללו. לא לדחוף ולא "להתלהב" יותר מידי – לתת להם להוביל את התהליכים, ולספק להם את מה שהם צריכים.
      לגבי חוגים – גם אני תמיד התלבטתי. בגילאים הצעירים באמת כמעט ולא רשמתי, אלא אם כן זה היה משהו מאד מוצלח ומהנה שתאם את הנטיות הטבעיות (וגם אז לא תמיד הייתי שלמה עם זה). בגילאי בית-ספר היתה לי דילמה קשה לגבי התמקצעות. הבת הקטנה שלי נהנתה מאד מהתעמלות מכשירים וגם הצליחה לא רע. בכיתה ב' היא התקבלה לנבחרת והיתה צריכה לבלות בסטודיו שלוש פעמים בשבוע, שלוש שעות בכל פעם. לאחר חודש, זה הרגיש לכולנו לא נכון. הפסקנו, וחזרנו לחוג רגיל. אבל הדילמה היתה מאד מוחשית. כל כך מוחשית עד שכתבתי על זה פוסט (בבלוג שלי) – וזה נוגע גם בנקודות שהועלו גם בתגובות האחרות – משמעת בלמידה – https://www.learningimplicit.org/discipline/
      תודה 🙂

  5. פוסט סופר מעניין והראש שלי הולך למלא כיוונים!

    קודם כל, כאמא, אני מאמינה ודוגלת בחינוך 'אגבי', למידה מהסביבה ומהטבע בצורה הכי אינטואיטיבית שיש. גם אם מדובר באותיות, ישנן אינספור הזדמנויות ביום להציג אותן לילד 'על הדרך'. אז למה לא? הכנה לכיתה א' מתחיל מגיל 0 🙂

    כמאמנת הורים, אני פועלת מתוך העקרונות של שיטת החינוך המונטסורית והרגשתי שמה שכתוב כאן ממש משיק לשיטה!
    סופר מעניין ואני הולכת להעמיק בנושא של האטה בחינוך.

    דלית

    1. דלית, תודה רבה. כיף לי לשמוע שהצלחתי להדביק אותך בהאטה בחינוך!
      שיטת מונטסורי באמת עובדת עם המקצבים הפנימיים של הילד – הכל דרך משחק ושימוש בעזרים, הרבה עשייה ופעילות, וכל ילד במקצבים שלו.
      במפגשי הפורום של חינוך והאטה (מידע באתר של חינוך והאטה slow-education.com), התארחו מורים של חינוך מונטסורי, ובמפגש הבא תתארח אולי גם מנהלת בית-ספר מונטסורי. כך שהתחושה שלך נכונה. חינוך איטי נמצא בהרבה אלטרנטיבות בחינוך, והרצון שלנו הוא להביא רעיונות שלו גם למיינסטרים.
      "הכנה לכיתה א' מתחיל מגיל 0" – נכון, אבל גם – למה צריך להכין לכיתה א'? זה קצת מזכיר לי את מה שאומרים שצריך להכין את הילדים לחיים. אבל הם כבר חיים. החיים זה עכשיו. 🙂
      תודה

  6. אני מסכימה במובן מסוים עם הפוסט, עד גיל מסוים, בתקווה שזה ייצר הרגלי למידה חיוביים אצל הילד. מה שניתן להסיק בין השורות והייתי רוצה שיודגש יותר זו ההשקעה שהעניין דורש. חשוב מאוד לייצר לילד שפע של חוויות ולדעת למנף את החוויות האלה ללמידה.
    הורים עלולים לחשוב שאם יושיבו את הילד כל היום מול מסך כזה או אחר ויתעסקו בענייניהם הלמידה תקרה מעצמה. ייתכן ובמידה מסוימת כן, אבל בצורה לא מספקת בכלל.
    בכל מקרה, פוסט מעניין מאוד. תודה.

    1. תודה, אלכסנדרה.
      אני רק רוצה לוודא שלא השתמע ממה שכתבתי שאני חושבת שצריך להושיב ילדים מול מסכים כדי שהלמידה תקרה. אני באופן אישי מאד נגד מסכים אלא אם אם כן יש אינטראקציה מאד אקטיבית של יצירה, חשיבה. ובטח בגילאים צעירים כבר יש המון מחקרים שמעידים על נזק.
      אני גם רוצה להדגיש, וקיוויתי שזה עובר בפוסט, שלא מדובר כאן בלעזוב את הילד לנפשו ושילמד לבד. גם על זה יש המון מחקרים – ההורים חיוניים להתפתחותם של הילדים בהמון היבטים. בכוונה נתתי את הדוגמה של קריאה "לבד" והראיתי שזה "לבד" רק לכאורה.
      אני חושבת שקשב עמוק לילד ולזהות בדיוק מה הוא צריך כרגע כדי לעשות את הצעד הבא זה דבר הרבה הרבה יותר קשה ודורש הרבה יותר מיומנות מלשבת איתו ולתרגל ו"להעביר" לו חומר. זה באמת דורש הרבה. אבל אני חושבת שכשעושים את זה נכון זה מרתק לראות איך הילד מגיב לזה.
      תודה

  7. פוסט שעורר אצלי הרבה מחשבות… אני חושבת שחשוב לאזן בין הקשבה למקצב הפנימי של הילד לבין חשיפת הילד/ה בהדרגה לכך שלעולם יש גם מקצבים חיצוניים. המפגש בין המנגינה שבחוץ לזאת שבחוץ יוצר תזמורת, בשאיפה הרמונית.

    1. כתבת את זה מאד יפה, ריבה. "המפגש בין המנגינה שבפנים לזאת שבחוץ יוצר תזמורת הרמונית". אהבתי
      זה מאד נכון. העולם שלנו מלא במקצבים רבים ומגוונים.
      יחד עם זאת, כל אחד זכאי לבחור עם אילו מקצבים חיצוניים הוא רוצה לנגן. יש המון רעש בחוץ – זה לא אומר שאני חייבת לבחור לחיות ברעש הזה. אני יכולה גם לבחור לחיות במקומות עם צלילים יותר עדינים. זה קצת כמו אדם שמעדיף לחיות בכפר לעומת אדם שמעדיף לחיות בעיר. לפעמים, אנחנו גם מוכנים לעשות מאמצים גדולים כדי להתאים את עצמינו למקצבים חיצוניים מהירים יותר.
      אבל אני חושבת שחשוב שכל ילד, וכל אדם יהיה קשוב למקצבים הפנימיים שלו ולזהות מה הוא צריך כדי להתקדם. אם אין את הקשיבות הזו הוא רץ בעקבות מקצבים חיצוניים ולא מבין למה הכל שטחי ולא מחובר אליו…
      תודה

  8. פוסט מעניין מאוד . אני עוקבת אחרי השינויים במערכת החינוך- בין ביתי הבכורה לקטנה יש 10 שנים. משנה לשנה נראה לי שעולה הצורך להספיק בחינוך, ומקדימים נושאים . בעוד שזה היה בסדר שביתי הגדולה תגיע לבית הספר ושם לראשונה תפגוש אותיות, אצל הקטנה ציפו כבר בגן חובה שיכירו אותיות. אני מאמינה שכשילד מוכן, הוא ילמד ויקלוט הכי טוב. הנטיה הטבעית שלי היא לתת לילדים מחות למסגרות כמה זמו חופשי שאפשר – מחשבות, לנסיונות, למשחקי דמיון. תודה על הפוסט

    1. תודה רבה, ינינה.
      כן, אני מסכימה איתך שיש האצה. העולם שלנו מאיץ כל הזמן ויש תמיד יותר ויותר נושאים ללמוד ולהרחיב בהם. יש כל כך הרבה נושאים שלא נכנסים לתכניות הלימודים וגם הן נחוצות מאד. צריך לשנות קונספציה. לילדים יכולת לימוד מדהימה כשהם צריכים ורוצים ללמוד משהו. כשהם באמת רוצים לקרוא הם לומדים לקרוא, והם יקבלו מאיתנו את כל התמיכה האפשרית. זה גם כל כך הרבה יותר כיף ללמוד ככה.

      תודה

  9. תודה רבה ינינה,
    כל כך הרבה התלבטויות ומחשבות לגבי החינוך, בטח בתקופה הזו שהכל שינה צורה…
    מעורר מחשבה

  10. הי הפוסט מעניין מאוד, אני גם מרותקת מתהליך הלמידה של הבת שלי והיא עדיין לא בת 3:) כשדברים מעניינים אותה היא לומדת כל כך מהר, הלמידה היא תמיד כיפית ונעשית כחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, היא נעצרת ליד מכוניות ומקריאה לי את המספרים בלוחית הרישוי, שומעת שיר באנגלית שאני שמעתי ומתחילה לחזור על המילים באנגלית, ובעצמה התחילה לשאול אותי בכל מיני הזדמנויות ״איך אומרים את המילה הזו באנגלית.?״. המח של הילד הוא כמו ספוג הקסם וכשעונים לצורך של הילד לדעת וללמוד, לא מתוך כפייה אלא פשוט עוזרים לו בסבלנות ובחזרתיות ללמוד את מה שהוא רוצה ממילא לדעת הקסם מתרחש. וזה ממש זה -תהליך קסום ונפלא.

  11. אני חושבת שהפוסט הזה עוזר לי להבין למה אני מסתייגת מהאטה בחינוך – למרות שהיא מושכת אותי בעצם: ילדים שונים זה מזה, ושונים מעצמם – ילד שונה היום ממה שהיה אתמול, והעניין שלו בתחום אחד שונה מהעניין בתחום אחר.
    (ואני רוצה רגע להבדיל בין החינוך לבין מערכת החינוך. אתייחס פה בעיקר למערכת, אבל לא רק).
    אז כמה מחשבות. קיצוניות, כמובן, כי מבחינתי הקצה הוא המקום לבחון בו את התיאוריה.
    – יש מתח מסוים בין "לתת לילד את הקצב שלו" לבין העובדה שבסופו של דבר נרצה שהילד יגדל ויהיה עצמאי – מה שאומר שנרצה לתת לו מסדר לעצמאות הזאת. אם ילד מאושר מכך שהוא משחק כדורגל כל יום, כל היום, כי הסקרנות הטבעית שלו וקצת הלמידה שלו הובילו אותו לשם – האם נאפשר לו לעשות את זה עד שיתגייס לצבא? או שיש מקום שבו אנחנו מנסים להזיז אותו לכיוונים אחרים? ואם נזיז אותו, האם זו פגיעה בתנועת הלמידה הטבעית? האם זה בסדר?
    – קצב זה דבר מעניין. מהי מהירות? מה קורה לילד שלומד מהר בסביבה שמקדשת איטיות? מה קורה לילד שתנועת הלמידה שלו נוטה להיות שטחית ומקיפה מאד – הוא יודע מטע מאד על המון דברים? עד כמה ננסה להזיז אותו להעמקה? ולמה, בעצם, אם זו לא נטיית ליבו?
    – ואני פוגשת אותם כל הזמן. את הילדים שמערכת החינוך קושרת להם את הרגליים והעיניים והאוזניים, שלא יתקדמו, שלא ירוצו. אבל למה שלא ירוצו? הם יכולים. הם רוצים (לא כולם, אנ יודעת, אצל חלקם זה ההורים. אבל יש ילדים שרצי עוד לפני שהם לומדים ללכת. הם קיימים באמת).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצה עוד מינימליזם?

כדאי להירשם לניוזלטר. אני שולחת עדכון אחת לשבועיים.

רוצה עוד מינימליזם?

כדאי להירשם לניוזלטר!

אני שולחת עדכון אחת לשבועיים. בלי ספאם.