היי! איזה כיף שאתם פה.
אני אפרת, אבל אתם כבר יכולים לקרוא לי אפי! אני חיה עם אורי בן זוגי, ויש לנו שני בנים מקסימים – מעיין בן 3 ושקד בן שנה וחצי.
מאז שהמינימליזם הגיע לחיינו, הוא לא פחות מאשר שינה לנו את החיים. פה בבלוג אני רוצה לשתף אתכם בכל מה שמינימליזם עשה בשבילנו.
אני כבר יכולה לספר לכם שמינימליזם נתן לי שקט, חופש, רוגע, זמן, וכן, אפילו כסף.
ועל זה בדיוק אני כותבת לכם.
המירוץ ואני
כשמעיין, הבן הבכור שלנו הגיע לעולם, אורי ואני גרנו בדירת 2.5 חדרים בצפון הישן של תל אביב. שנינו עבדנו במשרות טובות שאהבנו, גרנו קרוב לעבודה ושרפנו הרבה כסף על דירה קטנה וקרובה. היה לנו ברור שאנחנו רוצים לשנות משהו, אבל לא היה לנו ברור מה.
מאחר ואני אילתית במקור, החלטנו לרדת לאילת ולבדוק מה קורה איתנו. די מהר נכנסתי להריון נוסף, וכשאנחנו מסונוורים מפערי המחירים, החלטנו לשכור באילת דירת דופלקס 5 חדרים ענקית עם שתי מרפסות גדולות. חדר שינה לנו, חדר שינה לילדים, משרד לאורי שעובד מהבית, ועוד חדר למשחקים ואורחים. שיהיה. כל זאת במחיר שנמוך משמעותית מהמחיר ששילמנו עבור 2.5 חדרים בתל אביב,
הזמן עבר, והילדים והצעצועים התרבו. עוד מבצע באמאזון על מליסה ודאג, עוד צעצוע התפתחות של טייני לאב שאני פשוט חייבת, עוד חיתול במבוק עדין של אדן ואנאיס, עוד טרמפולינה שעוזרת לילדים להירדם, עוד פתרון אחסון של איקאה… הרגשתי שאני טובעת. לא משנה מה קניתי, הילדים ואני התלהבנו למשך שבוע שבועיים וההתלהבות דעכה והחיים המשיכו בשלהם. שום דבר לא הביא איתו שינוי משמעותי, ובסוף היום אורי ואני התייאשנו מלאסוף עוד ועוד צעצועים לתוך קופסאות אחסון של איקאה.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתארת פה מצב אימים שבו לא הצלחנו להשתלט על חיינו. בסך הכל הרגשנו עייפים כמו כל זוג הורים טריים, מותשים מההתמודדות הפשוטה והיומיומית, ורודפים אחרי הזנב של עצמנו בניסיון להשתלט על סל הכביסה והר הבלאגן שפקד את חיינו.
איך הכל התחיל?
יום אחד, לפני באמת לא הרבה זמן, החלטתי לעשות קצת סדר. הרעיון של לסדר את הבגדים של הילדים תמיד עורר בי מעט חרדה, היו שם כ"כ הרבה בגדי תינוקות! אבל הייתי חייבת אוויר בארון הבגדים הזה.
במקביל נתקלתי ברעיון של מינימליזם, ומשהו אצלי נדלק. לא שלא פגשתי את הרעיון קודם, לא שלא שמעתי על קון מארי ועל השאלה "אם הפריט הזה מסב לי אושר", ולא שלא שמעתי ש"לכל דבר צריך להיות מקום", אבל באותו יום משהו פשוט התחבר לי.
אני לא זוכרת מה היה הדבר הראשון שהחלטתי למסור, משהו שחשבתי שהילדים באמת לא משחקים בו, אבל מהר מאוד התחלתי להוציא מהבית פריט אחר פריט, בכל פעם שמישהו פגש אותי חיכתה לו שקית מלאה בדברים שהוא ביקש ממני. כל חפץ שיצא מהבית הותיר אחריו תחושת רווחה גדולה, והתחלתי להרגיש ממש טוב.
לא היתה לי סבלנות לנסות למכור את הדברים, והחלטתי שאני פשוט רוצה להוציא אותם כמה שיותר מהר מהבית שלי. הייתי חסרת רחמים, ה"טיהור" הזה התפשט מהר מאוד לכל חדר בבית – פיניתי חפצים מהמטבח, מהסלון, חומרי יצירה שחשבתי שיבוא היום ואשתמש בהם, קישוטים בבית, בגדים שכבר לא מתאימים לי. התחלתי להוציא גם חפצים גדולים ומהר מאוד התפנו לי גם ארונות שלמים – אז הוצאתי גם את הארונות. וככל שהיו לי פחות דברים, ככה הרגשתי יותר טוב.
העלתי לפייסבוק אלבום של דברים למסירה, וקיבלתי מבול של תגובות, חברים לא הבינו מה קרה לי, שאלו אם הכל בסדר, אם אנחנו עוזבים את הארץ, אם קרה לי משהו. גם ההורים שלי נאלצו להתמודד עם שאלות קשות מהסביבה, כולם רצו לדעת אם אני בסדר. אבל אני הרגשתי שאני יותר מבסדר. הרגשתי שכולם סביבי משוגעים ואני עליתי פה על משהו גאוני.
מינימליזם ואני
מאז שהתחלתי את המסע הזה לא עבר הרבה זמן, אבל אני כבר מלאת הוקרה לתהליך ולמינימליזם.
החיים מרגישים קלים יותר. קל לי יותר לפנות מדיח כשאני לא צריכה להיאבק בארונות מלאים כדי למצוא מקום לכוסות, ויש לי יותר חשק לבשל בריא וטעים כשהמטבח מסודר. כשלילדים שלי יש פחות צעצועים, באורח פלא הם משחקים בצעצועים שיש להם הרבה יותר זמן והרבה יותר טוב, הם פחות מוסחים ופחות עוברים מצעצוע לצעצוע, והם מעסיקים את עצמם יותר טוב. וכך הלאה, גיליתי שבכל תחומי החיים – פחות זה הרבה הרבה יותר.
הבית הגדול הזה שהזכרתי? אנחנו עוזבים אותו ממש בקרוב, כי הבנו שאין לנו צורך בכל החדרים הללו. בסופו של יום, הילדים הכי מאושרים להיות קרובים אלינו. לא משנה כמה מ"ר יש לנו בבית, הכי נעים לכולנו כשאנחנו קרובים.
והחלק הכי טוב? הבית שלי מסודר. לא, לא מקטלוג. אנחנו עדיין חיים בבית. אבל בסוף היום כשהילדים נרדמים, אני יודעת שתוך פחות מ5 דקות הבית שוב יחזור לעצמו, ואורי ואני נוכל לצנוח על הספה ולהרגיש שכיף ונעים לנו בבית.
אז אם הגעתם עד לכאן…. קודם כל אני מצדיעה לכם, אין ספק שבמילים אני לא מינימליסטית. אבל אני לא יכולה שלא לרצות לשתף את כל העולם בגילוי המדהים שלי! פתחתי את הבלוג כי אני רוצה לקחת אתכם איתי למסע. אני רוצה שנאתגר את עצמנו ביחד ונלמד ביחד. אני רוצה לתת ולקבל השראה.
על מה כבר כתבתי פה? פוסטים מומלצים להתחלה:
- סיור בית מינימליסטי
- מה זה מינימליזם?
- איך מתחילים?
- איך לשחרר את האשמה ולהיפרד מחפצים בקלות
- 10 דברים שאני לא קונה יותר
הכי ישמח אותי בעולם לשמוע מכם בתגובות מה חשבתם ומה הרגשתם! והאם גם אתם כבר הרגשתם את תחושת האוויר שמינימליזם מביא איתו? אם לא, אל תדאגו. תישארו בסביבה ואני מבטיחה שזה יגיע.
הדרך הטובה ביותר להתעדכן בפוסטים חדשים ולא לפספס היא להירשם לניוזלטר – אני שולחת ניוזלטר לא יותר מאחת לשבועיים, עם עדכונים ותכנים נוספים להשראה. ההרשמה ממש פה בתחתית העמוד.
18 תגובות
באופן מפתיע מצאתי את הבלוג הזה היום
כדהעפתי מהארון שלי מלאאא דברים ובגדים שלא משתמשת יותר
איזה כיף שהגעת בול בזמן! שמחה שמצאת אותי
אחלה פוסט, מאד מזדהה. הכי כיף לי להעביר חפץ שאני לא צריכה למישהו שיכול להנות ממנו. ממליצה מאד על אתר "אגורה" למסירת חפצים. משרת אותי בכל פעם.
תודה רבה הדס! שמחה לשמוע. שמעתי באמת שהאתר הזה עדיין עושה חיל במרכז הארץ! פה באילת הוא לא ממש פעיל לצערי וחבל.
הי,
תודה רבה על הפוסטים המעניינים. אני מעוניינת לשמע איך הצלחת לרתום לנושא גם את בעלך. שלי אגרן ולא מוכן להפרד מביגוד או מציוד אלקטרוני אפילו שאף אחד לא נגע בו שנה. יש לנו לא מעט מריבות בנושא כיוון שזה מאוד מפריע לי בעיניים. אני לא מוכנה לקנות עוד פתרונות אחסון לדברים שלדעתי לא צריכים להיות בבית. הוא גם לא מוכן שאני אעשה לו סדר בדברים.
היי עדית, תודה על התגובה!
אני בתור התחלה לא נגעתי בדברים של בן זוגי, אלא רק בדברים שלי ושל הילדים, ובמרחב הציבורי – אבל לא דברים שהם ממש שלו. ככל שהתהליך התקדם והוא הרגיש את ההקלה באיכות החיים הוא התרכך יותר ויותר לרעיון.
אם בעלך ממש אגרן וזה מפריע לך בעיניים (ואני מבינה אותך!) – אולי אפשר בתור התחלה להגיע איתו להסכמה שיש לו מקום שבו הוא יכול לאגור וזה לא יפריע לך? ארון סגור משלו שבו הוא יכול לתחום את הבלאגן שלו, כך שהוא מחוץ לטווח הראייה שלך?
אני אשמח לקבל ממך עדכון 3>
אני התחלתי להתעניין (וממש להשאב) לנושא הזה בשבוע שבועיים האחרונים אחרי שצפיתי בסרט מינימליזם בנטפליקס.. מצד שני לא הייתי מעולם אגרנית ולא קניינית גדולה
וכל כמה זמן הייתי "עושה סדר" בארון בגדים או חלק אחר בבית ומרגישה כ"כ טוב עם עצמי.. לא ידעתי לחבר את זה לפילוסופיה השלמה הזאת ועכשיו כשנכנסתי לתוך העולם הזה אני מבינה יותר טוב למה אני עושה ומצליחה גם בתחזוק של זה.
שמחה שמצאתי את הבלוג שלך כי קל מאד להזדהות עם מה שאת כותבת וזה מעורר השראה.
איך שימחת אותי! כיף לי לשמוע שאהבת את התוכן ושאת מתחברת אליו. ✨
היי אפי
נהניתי מאוד לקרוא את הפוסטים שלך בבלוג.!
רציתי לשאול האם יש מקורות תוכן נוספים בתחום שאת מכירה ? למשל- מאמרים/ספרים וכו' שעוסקים במנימליזם?
תודה !
מזדהה
הי אפי. קודם כל רציתי לומר שהזדהיתי עם כל מה שכתבת! כאילו חלק מזה כתבתי אני. אצלי הכל התחיל בעיצומה של הקורונה, כשהחיים שלי קצת נאלצו לשנות מסלול, והרגשתי שאני פשוט חייבת שינוי. זה התחיל בארון הבגדים, עבר לצעצועים (לא פחות ולא יותר של 3 ילדים), וכמוך אני ממש מרגישה איך ההתרוקנות הפיזית הזאת דווקא ממלאת בהיבט הפנימי! אני מודה על שהגעתי לבלוג שלך, הוא מחזק אצלי הרבה מאוד דברים כרגע ואת נפלאה ומהממת!! כן יש לי שאלה לגבי משהו שאני לא יודעת כרגע איך בדיוק מתמודדים איתו, וזה נוגע למשפחות.. איך מעבירים את המסר למשפחה המורחבת? איך דואגים שהפזרנות והליקוט המיותר הזה לא יגיע מכיוונם אלינו ואל הילדים? חייבת לציין שיש לא מעט בני משפחה שמבחינתם יום הולדת זה זמן טוב לתת לא רק מתנה אחת אלא אפילו 3, משהו שאף פעם לא באמת הבנתי למה צריך!?!? ואפילו בימי ההולדת שלהם עצמם!):
בכל אופן.. ממש אשמח לשמוע אם יש לך איזשהי הצעה כיצד להתמודד ולהבהיר לאחרים שזאת כבר לא הדרך שלנו, וריבוי החפצים והצעצועים לא חלק מהאמונה שלנו יותר..
היי מרין!
תודה רבה על התגובה המרגשת, אני שמחה לשמוע על התהליך שעברת וכיף לי לקרוא שהבלוג שלי עוזר!
לגבי משפחה… זה מאוד תלוי לצערי במשפחה. אני מסבירה להם את זה כבר הרבה זמן, יש כאלה שמבינים אותי ואפילו מבקשים ממני אישור לפני שקונים מתנה (😅) ויש כאלה שממש לא… ופשוט נותנים לילדים המון דברים. ולא תמיד יש עם מי לדבר בצד השני, לא תמיד מעניין אותם מה האג'נדות שלנו, ולא תמיד הם רוצים לשמוע. וזה חלק מנושא הרבה יותר רחב.
מול חברי משפחה כאלה אני משתדלת בדברים האלה לעשות את העבודה פנימה – לתוך המשפחה הקטנה שלי – להסביר לילדים שאנחנו לא שומרים הכל, שאם הגיעו משחקים חדשים ומגניבים אז אין לנו מקום להכל ונצטרך להוציא משחקים אחרים. לא מיד כמובן, אני נותנת להם כמה שבועות להשתולל עם השלל, אבל בסופו של דבר זה מגיע. ובמקביל את יכולה לקנות להם פחות כי הם גם ככה מקבלים.
כשיש ילדים בבית (ובכלל) ההוצאה של הדברים היא מתמשכת. תמיד מגיעים דברים חדשים ותמיד צריך להוציא דברים ישנים. אז המתנות המוגזמות נכנסות ללופ הזה.
שנה טובה! וסליחה שלקח לי הרבה זמן להגיב 💓 טירוף פה.
היי אפי
נהניתי מאוד לקרוא את הפוסטים שלך בבלוג.!
רציתי לשאול האם יש מקורות תוכן נוספים בתחום שאת מכירה ? למשל- מאמרים/ספרים וכו' שעוסקים במנימליזם?
תודה !
הי יפית! שמחה לשמוע 🙂
יש המווון מקורות ידע! פרסמתי בעבר פוסט עם כמה מהאהובים עלי, הוא נמצא בלינק הזה – https://www.minimalima.co.il/resources/
אני מאמינה שתמצאי שם לא מעט. יש באמת עוד המון, אני שוקלת לכתוב פוסט נוסף בנושא. 🙂
מהממת!!! איזה פוסט מגניב! תמיד קשה לי לזרוק חפצים ובפרט משחקים!!!! כך שנגע לליבי ביותר המאמר, חשבתי כאילו אני משליכה את זכרונות הילדות שלהם, ואת שכנעת אותי לאחר שקראתי חומר רב בנושא, תודה לך!!! את כותבת בצורה ממש כיפית וזורמת , אגב , כיף וקליל לקרוא 🙂 בהצלחה לך מקסימה!
איזה כיף!! תודה שכתבת לי. אני ממש שמחה לשמוע שהצלחתי לשכנע אותך שפחות זה יותר ❤️
תודה תודה תודה 🥰
הגעתי לבלוג שלך במקרה ומרגישה שזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, רק שמתקשה להתחיל לזרוק, יש לי תירוץ למה לשמור כמעט לכל דבר.
למשל – היצירות של (שלושה) הילדים….
יש לי ערימות! מתקשה לזרוק.
היי עדי! חיבוק.
תמיד יש תירוץ. מבטיחה לך שגם לילדים לא יהיה צורך בערימות של יצירות. קלסר אחד זה לגמרי מספיק 🙂